החלטה בתיק עע"ם 1011/13 - א'

1.             לפני בקשה למתן סעד זמני המורה למשיב להימנע מנקיטת הליכי משמורת והרחקה נגד המבקש, נתין סין, עד להכרעה בערעור שהגיש על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט א' דראל) ב-עת"מ 31830-11-12, מתאריך 16.01.2013, בגדרו נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטת המשיב שלא להאריך את תוקף האשרה שניתנה לו לשהות ולעבוד בישראל כעובד בענף הבניין.

2.             המבקש, נתין סין, נכנס לישראל בתאריך 26.09.2005, באמצעות אשרת עבודה (ב/1) לענף הבניין. סמוך לפני תום תקופת האשרה שהוענקה לו, פנתה מעסיקתו למשיב על-מנת לחדש את האשרה שניתנה למבקש לתקופה נוספת, אך בקשתה - סורבה. בתאריך 30.10.2011 פנה המבקש לשר הפנים בבקשה כי יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק) ויאריך את אשרת השהייה שלו מעבר ל-63 חודשים, מחמת תרומה מיוחדת לכלכלת המדינה, בהיותו עובד "מומחה" ב"מקצועות הרטובים" בענף הבניין - בהם קיים, לטענתו, מחסור רב של ידיים עובדות.

3.             לאחר מספר פניות מצד המבקש בעניין (לרבות הגשת השגה ושתי עתירות לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב), דנה הוועדה המייעצת לשר הפנים בפנייתו של המבקש, ובתאריך 17.10.2012 ניתנה החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין, אשר דחתה את הפנייה (להלן - ההחלטה).

           בהחלטתו עמד המשיב על כך שהארכות תוקף של אשרות עבודה, מכח הסמכות שהוענקה לשר הפנים בסעיף 3א(ג1) לחוק, נעשות לתקופות של עד שנה אחת, וגם זאת בכפוף להתקיימותן של "נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה". לפיכך, מלבד מקרים מיוחדים מאד, אשר עומדים בתנאי הסעיף האמור, שהיית עובדים זרים מעבר לתקופה המירבית של 63 חודשים, הקבועה בחוק - איננה אפשרית.

           יחד עם זאת, צוין בהחלטה, כי שרי-הפנים אכן השתמשו בסמכותם לפי הסעיף הנ"ל על-מנת להאריך, באופן גורף, את שהייתם של עובדים זרים בתחום הבניין השוהים במדינה כדין, מטעמים של התחשבות בצרכי המשק המיוחדים, ובהתאם לתנאים ספציפיים שנקבעו על-ידם.

           המשיב הדגיש בהחלטתו כי המבקש פנה באופן פרטי - מבלי לצרף לפנייתו בקשה מטעם מעסיק בעל היתר פנוי, המעוניין להעסיק אותו ולהסדיר את מעמדו בישראל, כפי שנדרש, לשיטת המשיב, לפי הוראת סעיף 2(ג) לחוק.

           כמו-כן, נכתב בהחלטה, כי חברי הוועדה המייעצת התייחסו אף לנימוקי הבקשה לגופה, ומצאו כי טענותיו של המבקש, בדבר "מומחיותו", או תרומתו המיוחדת לכלכלת המשק או המדינה - הועלו באופן כללי, ללא סימוכין או פירוט וכי במצב זה - הן נעדרות אחיזה במציאות.

           חברי הוועדה המייעצת, ובעקבותיהם גם מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, השתכנעו כי המבקש הינו עובד זר מן המניין, נטול ידע, או מיומנות מיוחדים שאינם בנמצא בישראל, אצל ישראלים, או לחילופין אצל עובדים זרים אחרים שלא מיצו את תקופת העסקתם המותרת - ומשכך אין הצדקה להאריך את שהייתו בארץ מעבר לתקופה המקסימאלית המוגדרת בחוק (שאף היא חלפה זה מכבר).

4.             העתירה שהגיש המבקש כנגד החלטת המשיב בעניינו - נדחתה, כאמור, על-ידי בית-המשפט לעניינים מנהליים הנכבד בירושלים. בפסק-דינו, הדגיש בית-המשפט הנכבד קמא כי לא הונחה בפני המשיב כל תשתית ראייתית, המבססת את הטענה כי תרומתו של המבקש לכלכלה היא כזו המצדיקה את הארכת האשרה. עוד קבע בית-המשפט הנכבד קמא כי ארכות גורפות קודמות שניתנו על ידי שרי-הפנים (ראו: חוזר מס' 59/11; חוזר מס' 14/12 ו-חוזר מס' 34/12) - אינן חלות על המבקש, בין משום שהתקופה של 63 חודשי עבודה - הסתיימה ביחס למבקש לפני המועד הקובע לפי החוזר, ובין מאחר שהמבקש לא הועסק כדין מאז סיום עבודתו אצל המעסיק האחרון שהעסיקו, בתאריך 31.12.2010 - ובנסיבות אלה המבקש איננו עומד בתנאי החוזר האחרון, לרבות התנאי הקבוע שם המחיל את הארכה הגורפת רק על עובדים המועסקים כדיןבישראל, בהתאם לנוהלי הרשות הרגילים. בתוך-כך, ציין בית-המשפט הנכבד קמא בפסק-דינו, כי הוא לא מצא תשתית עובדתית לביסוס טענת האפליה שהעלה המבקש.

           בסיכומו של דבר, בית המשפט הנכבד קמא קבע כי:

"החלטת המשיב על זרועותיו השונות התקבלה אפוא כדין ובמסגרת הסמכויות המסורות לגורמי המשיב. לא נמצאה עילה להתערב בה ולפיכך העתירה נדחית".

5.             כנגד פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא הוגש, כאמור, הערעור שבכותרת, שבגדרו המבקש חוזר, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלה בעתירה, מושא הערעור. לצד הערעור, הגיש המבקש גם את הבקשה שלפני, שבה הוא מבקש, כאמור, להוציא צו שימנע מהמשיב לנקוט כנגדו בהליכי משמורת ו/או הרחקה מישראל.

           בהחלטתי מתאריך 07.02.2013 הוריתי למשיב למסור את תגובתו לבקשה. כמו-כן נתתי באותה החלטה צו ארעי האוסר על הרחקת המבקש מהארץ - וזאת עד להכרעה בבקשה שלפני.

6.             לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה וכן בתגובת המשיב מתאריך 17.04.2013, נחה דעתי כי דין הבקשה - להידחות. הנימוקים לכך יובאו להלן.

7.             כידוע, על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור לשכנע כי מתקיימים בעניינו שני תנאים מצטברים: האחד - כי סיכויי הערעור להתקבל טובים; והשני - כי "מאזן הנוחות" בין הצדדים נוטה בבירור לטובתו (ראו, למשל: עע"ם 7537/12 פלונית נ' בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, בפיסקה 10 (20.11.2012)). עוד נקבע, כי "התנאים למתן סעד זמני בערעור מחמירים מאלו הנדרשים בערכאה הדיונית, שכן עם מתן פסק הדין נגד המבקש משתנה נקודת האיזון בין הצדדים" (עע"ם 2435/11 סימוב נ' שר הפנים, בפיסקה 5 (23.05.2011) (להלן - עניין סימוב)).

8.             בענייננו - מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי סיכויי הערעור של המבקש אינם גבוהים. השגותיו של המבקש מכוונות כנגד החלטה המבוססת על קביעה עובדתית-מקצועית של הוועדה המייעצת למשיב, לפיה המבקש הוא עובד זר מן המניין, שאין לו ידע או מיומנות מיוחדים. הלכה היא כי היקף הביקורת השיפוטית על החלטות הרשות בעניין מתן מעמד בישראל, במקטע של לפנים משורת הדין, הוא מצומצם (ראו למשל: בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (28.9.2008)). קל-וחומר כך בענייננו, שבו הקריטריונים לחריגה מן הכלל ולהארכת תוקפה של האשרה מעבר לתקופה המקסימאלית (התקיימותן של "נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה") - נקבעו, אף הם, בחוק (עיינו והשוו: עע"מ 2190/06 מדינת ישראל נ' Bueno Gemma (13.05.2008)). דברים אלו נכונים ביתר-שאת בשעה שבית-משפט זה מתבקש להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, שאישר את החלטת הרשות. גם השגות המבקש בדבר הפלייתו, כביכול, לנוכח האורכות הגורפות שהוענקו על-ידי שרי הפנים לאשרותיהם של עובדים זרים בתחום הבניין - הן מוקשות, משנראה כי החלטות אלה אינן חלות על המבקש, שכן הוא סיים את מלוא תקופת האשרה שניתנה לו (קרי: 63 חודשים) כבר בחודש אוגוסט שנת 2010, ומאז לא הועסק כדין.

9.             זאת ועוד - גם אם אניח כי סיכויי הערעור סבירים (וכאמור, אינני סבור כך) - המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי מאזן הנוחותנוטה בבירור לטובתו. המבקש הסתפק בטענה בעלמא לפיה: "לא ייגרם כל נזק למשיב ממתן הצו, ואילו בהיעדרו צפוי להיגרם למבקש נזק בלתי הפיך וחמור...", ולא הצביע על נימוק פרטני כלשהו שיש בו כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתו.

ודוק: בפסיקת בית-משפט זה נקבע, זה מכבר, כי:

"בעניינים של עובדים זרים שהגישו בקשות להארכת שהייתם בישראל ואלה סורבו על ידי המשיב, עצם הגשת הערעור לבית משפט זה אינה מצדיקה מתן סעד זמני המונע נקיטת הליכי משמרות או הרחקה מישראל. הטעם לכך הוא, שניתן לנהל את הליך הערעור גם מחוץ לגבולות ישראל ואין לומר שהרחקה מישראל תגרור מצב דברים בלתי הפיך"